צמח חד שנתי ממשפחת המורכבים .
חובב אדמות עשירות בחנקן, ונפוץ באזורים מופרים.
ניתן ללקטו ללא חשש לפגיעה בטבע, וניתן לבסס עליו ארוחה משביעה. בטוח לשימוש. הברקן והגדילן דומים מאוד במראה העלים, בשלב העלים קשה להבחין ביניהם, וגם תכונותיהם דומות. השוני המובהק בין ברקן לגדילן מתחיל בשלב הפריחה. הפריחה סגולה אצל שניהם (לגדילן יש לעתים מופע של פריחה לבנה): עלי המעטפת של קוץ הגדילן הם ירוקים וישרים. אצל הברקן הם סגולים ומזוגזגים (כברק).
הצמח נאכל בכל שלבי ההתפתחות שלו: נבטים - נובטים כ-3 ימים לאחר הגשמים הראשונים, דומים במראה לנבט חמניה. הם גדולים ובשרניים ונאכלים חיים. ה"עלים אמיתיים" יהיו כבר בעלי ההדפס הלבן הייחודי לגדילן. בשלב הזה עדיין לא קוצניים.
עלים - הגדילן צומח כשושנת-עלים. העלה ושדרת העלה מלאים במיץ עסיסי. הקוצים נמצאים בשולי העלה, וניתן להסירם בעזרת סכין חדה.
נאכלים חיים, מבושלים, בתוך שייקים. בעלי טעם המזכיר חסה ונהדרים בסלט חי.
שורש - נאכל בחורף טרם הפריחה, עדיף לאחר בישול.
גבעול - לקראת סוף החורף הגדילן מגביה, ובשלב הזה הוא כבר קוצני למדי. מסירים את כל –גבעול העלים הקוצניים, ומקלפים את הגבעול. הגבעול המקולף נאכל טרי או מבושל.
קרקפות - לפני שהפרח נפתח. קוטמים את הקרקפות בעזרת מזמרה . נאכל כמו ארטישוק: מוציאים וזורקים לסיר עם מים רותחים לבישול קצר (ממש כמו אצל בן דודו הארטישוק: זורקים את השערות ואוכלים את הלבבות). אמנם קטן בהרבה מהארטישוק המוכר לנו, אך טעמו נהדר. בשלב הניצן, קוץ הגדילן גדול מקוץ הברקן ולכן נוח יותר להכנה ואכילה.
זרעים - בסוף האביב הצמח מתייבש, ובראש כל פרח / קוץ –יש זרעים. הזרעים מכילים – =חומר הנקרא סילמרין, המחדש ומנקה את תאי הכבד, ונחשב למשקם הכבד הטוב ביותר שיש (שגם הוכח מדעית). הזרעים הצעירים נאכלים טריים, טעימים מאוד. הזרעים היבשים (חומים) נאכלים חיים או קלויים, הקליה מפיגה את מרירותם. ניתן לחלוט, לטחון או להנביט, וגם להפיק שמן רפואי חזק. בזרעי הברקן אין סילמירין.
